יום חמישי, 30 באפריל 2015

מנהרת הזמן עם... אלפרד היצ'קוק וגיבורי סרטיו

אתמול צוינו 35 שנה למותו של גדול במאי הקולנוע של כל הזמנים. אמן סרטי המתח והאימה.
הוא נחשב ילד דחוי בבית הספר הדתי שבו התחנך, ובינו לבין הוריו שררה מערכת יחסים טעונה וקשה; "כשהייתי בן ארבע או חמש עשיתי משהו שאבי חשב שהוא ראוי לנזיפה. הוא שלח אותי לתחנת משטרה מקומית עם פתק. השוטר בתחנה קרא את הכתוב ואז נעל אותי בתא למשך חמש דקות ואמר: 'זה מה שאנחנו עושים לילדים רעים'". זיכרון ילדות זה, הותיר חותם עמוק על יצירתו ועל כן רוב גיבורי סרטיו נלכדים ברשת של חשד או האשמת שווא, עד שמתבררת חפותם.מנהרת הזמן עם אלפרד היצ'קוק וגיבורי סרטיו.

היצ'קוק היה גבר בעל עודף משקל במבנה אליפסה ומשולש, כלומר כל כובד משקלו התרכז באזור הבטן והאגן. על כן היה עליו ללבוש בגדים בגזרות פרופורציונליות למבנה גופו. כאלו שנותנים אשליה של מבנה צר יותר באזור הבטן לשם כך לבש מקטורן בעל דש רחב ביחס לבטנו עם מפתח וי עמוק על מנת לתת אשליה של אורך. כמו כן היה עליו לחבוש כובעים על מנת לאזן את ראשו ביחס לבטנו.
מימין לשמאל, דש מקטורן רחב, עניבה רחבה, כובע
במשך כל שנות פעילותו הוא נחשב לבמאי שהמבקרים נטו לזלזל בו ולהמעיט בחשיבות סרטיו ולמי שזכה להתעלמות גורפת מהאקדמיה. לאחר מותו השתנה היחס אליו לחלוטין, בעיקר בזכות הגל החדש הצרפתי שראה בו יוצר ייחודי. 
אחד מסימני ההיכר של היצ'קוק הוא הופעתו הקצרה (הנקראת בשפה קולנועית הופעת אורח cameo), למשך מספר שניות ברקע של רוב סרטיו, כאדם מן הרחוב, ללא קשר לעלילה. 
היצ'קוק בהופעת אורח בסרט סירת הצלה (1944) כמודעת פרסומת לשיטת הרזייה
היצ'קוק בהופעת אורח בסרט חלון אחורי (1954)

היצ'קוק בהופעת אורח בסרט הציפורים (1963)
סרטיו מאופיינים בטכניקות בימוי הייחודיות לו ובעושר חזותי וויזואלי הן של הרקע והתפאורה אך גם של התלבושות של דמויותיו;
1935, 39 צעדים, רוברט דונט ומדליין קרול
39 צעדים, רוברט לובש כאן מעיל טוויד ומדגים בחינניות שפם עיפרון, גבות מעוצבות ע"י מריטה ושיער גלי ומשומן. גבר שבגברים בשנות השלושים. המעיל עדכני גם להיום. השפם פחות.
1942 חבלן, רוברט קאמינגס ופריסיליה ליין
1942, שיק במיטבו. קאמינגס בסרט החבלן לובש ג'קט טייסים מעור יחד עם מכנסי כותנה. עדכני ורלוונטי גם היום. שפם דקיק ותסרוקת פוני משוך אחור עם שביל בצד.
1958,ורטיגו, ג'יימס סטיוארט וקים נובאק
ורטיגו, מסרטי המתח הטובים בכל הזמנים. סטיוארט לבוש בחליפה חומה ספק סגולה בגזרה איטלקית מנפולי הנפוצה בשנות החמישים יחד עם כובע פדורה בצבע חום.

1959, מזימות בינלאומיות, קרי גרנט ואווה מארי סיינט 
מזימות בינלאומיות, קרי גרנט בשיק המאופיין לו. משקפי שמש ובחליפה האפורה האייקונית שהשאירה את חותמה. גזרה קצת רחבה, מכנס בגזרה גבוהה כדי להחמיא למבנה גופו ולהאריך את פלג גופו התחתון.
1959, מזימות בינלאומיות, קרי גרנט
שון קונרי בסרט מרני, לבוש בג'קט טוויד אפור,  עניבה דקיקה עם קליפס. נראה מצויין.
1964, מרני, שון קונרי וטיפי הדרן
הסרט עם הכי הרבה שיק אופנתי הוא הסרט לתפוס גנב משנת 1955 עם קרי גרנט וגרייס קלי.
גרנט בסריג אפור ומכנסי צ'ינו
בסרט ניתן לראות המון השפעה צרפתית. גרנט היה ידוע כשחקן אשר התעקש ללבוש חלק מבגדיו האישיים כתלבושות לסרט, דבר שלטענתו עזר לו להכנס לדמות ולבנות אותה בצורה טובה יותר, אך בפועל, מעבר למשחקו המוערך, שם אותו היישר ברשימת אייקוני האופנה של הוליווד בשל השיק המיוחד. את חליפותיו קנה בהזמנה אישית היישר מ-Savile Row, מותג בריטי שקיים עד היום. הוא התעקש על פריטים נוספים בדמותו של ג'ון רובי בסרט, כך לדוגמא רכש בעצמו צעיף אדום מנוקד באחת מהחנויות המקומיות בריביירה הצרפתית שם צולם הסרט.
צעיף אדום מנוקד
לבושו של גרנט תמיד מאופיין בשנינות ובחדות שלו, אלגנטי ומרשים. טוקסידו שחור, בלייזר אפור ואפילו בבגד הים האדום משובץ שלו. 
טוקסידו עם דש ג'קט רחב בצבע סגול
טוקסידו, עניבת פרפר ומטפחת
בלייזר אפור עם מטפחת מנוקדת
בגד ים אדום ומשובץ
קשה היה למצוא תמונה שלו מבלי שעושה משהו מוזר עם עורב, בתמונה זו לובש חלוק יוקרתי ממשי על חליפת טוקסידו. חלוץ כבר אמרנו?
היצ'קוק היה חלוץ, האסתטיקה בתלבושות ובדיאלוגים שבסרטיו תמיד יהיו רלוונטיים. כמעט כל התלבושות של גיבוריו יכולים להראות היום ברחוב ולא להראות זרים לזמן ולמקום.
שלך בידידות,

יום חמישי, 23 באפריל 2015

מנהרת הזמן... מדי צבא ההגנה לישראל

תם לו יום הזכרון ובמעבר חד, עברנו כולנו לחגוג את יום העצמאות. שני מועדים אלו נותנים לצה"ל מקום של כבוד, ברזומה שלו פעילויות מבצעיות שעליהן נבנתה מדינת ישראל, אך מה שרבים לא יודעים הוא שבמקביל להתנהלות השוטפת בהגנת ישראל, מדי צה"ל עברו גם הם במנהרת זמן של שינויים מהירים. צבא ההגנה לישראל לא היה חסין בפני המגמות האופנתיות, האקלים הישראלי והשפעות צבאות אחרים. 

מנהרת הזמן בעקבות... מדי צבא ההגנה לישראל. 


לצה"ל, כמו לכל צבא אחר בעולם, יש מדים ייצוגיים, אשר מתחדשים מדי תקופה בעיצובים עדכניים ובגזרות מעט יותר 'אופנתיות'. לכל חיל (יבשה, אוויר, ים) סט מדים משלו, וקוד הלבוש נקבע לפי סוג השירות ולפי אופי הפעילות של כל אחת מיחידות החיל. לכל פרט בהופעה יש חשיבות, מגוון סרט ההדרכה, ועד צבע החגורה. ובצבא, כמו בצבא, התלבושת אחידה, וההקפדה עליה היא פקודה.

1948,לקראת תום מלחמת העצמאות כשצה"ל הפך לגוף מסודר, מייסדיו רצו לשוות לו, בין השאר בעזרת המדים, ייחודיות, אחידות ואופי ממלכתי. אך יש רצוי ויש מצוי... אילוצי תקציב דרשו פתרונות זולים, ועל כן מדי צה"ל לא היו אחידים. העקרון שהנחה ברכישת המדים היה התאמת צבעם ככל הניתן לצבעי אדמת הארץ. כובע הטמבל וכובע הגרב היו חלק מהמראה הנפוץ בקרב האזרחים בארץ באותה תקופה אך גם בקרב חיילי צה"ל. בהמשך נוספו גם כובעי ה"היטלמאכר".


כובע גרב מימין וכובע היטלמאכר משמאל
סימני הדרגה, הזית והגפן אשר אומצו מן הטבע הארץ-ישראלי. בשנת 49' נעשה ניסיון ראשון להתמודד בצורה מסודרת עם שתי מערכות מדים- לקיץ ולחורף. מדי הקיץ היו בגדי חאקי בהירים מכותנה  וכללו מכנסים קצרים וגרביים ארוכים. מדי החורף כללו מכנסיים ומקטורן מצמר גס ומגרד בצבע חאקי כהה, הדומה בגזרתו לזה שהיה נהוג בצבא הבריטי. מדים אלה כונו מאוחר יותר "סקוטש ברייט" על שום מרקם הבד המזכיר את כרית ניקוי הכלים המחוספסת.


מדי החורף
מדי חורף



מדי החילות בשנת 1949. איש חיל הים חובש "כובע פופאי" ואיש חילות היבשה חובש כובע "היטלמאכר"


1951, לראשונה שואלים את החיילים מה הם היו מעדיפים ועל סמך חוות דעתם, מתחילה החשיבה על פיתוח עצמאי של המדים. בשנת 1952, מחליטים על הפרדה של מדי העבודה והאימונים מהמדים הייצוגיים. וסוף כל סוף בשנת 1956 הושקו מדי קיץ חדשים לחיילים המדים כללו: ירכית (ג'קט) מעל מכנסיים ארוכים בצבע זית, כשמתחתיה ניתן ללבוש חולצה וכאפשרות אביזר אופנתי- העניבה.

שנות ה- 60 היוו נקודת מפנה במדים הצה"ליים. ושינויים רבים הוכנסו. 1964, מדי העבודה, מדי הב' הוחלפו למדים מנומרים שיובאו מצרפת.


מדים מצרפת
ושיתופי פעולה עם מעצבי אופנה החלו לצוץ על מנת ליצור מדים עדכניים. הראשונה שיצרה מדים לצה"ל היתה "המעצבת הלאומית" לולה בר, שעיצבה מדי חיילות וקצינות בשנת 1966. מאוחר יותר נעשו פניות נוספות, שלא צלחו, בהן גם למעצב גדעון אוברזון. ב 1967 לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים הוכנסו שינויים משמעותיים למדים. מדי היציאה הביתה- מדי הא' שונו וקיבלו גזרה משופרת העשויה מבד קליל יותר. צבע המדים של חילות היבשה שונו לצבע זית כהה וחילות האוויר והים שונו לצבע חאקי בהיר. כובע המצחייה נכנס לשימוש הנגדים והקצינים והכובעים האוסטרליים יצאו מכלל שימוש.
כובע אוסטרלי יצא מכלל שימוש
הכומתה ששינתה את גזרתה ואת איכות הבד, המשיכה לשמש את החוגרים. פתאום מכתיבי האופנה לא היו עוד חובשי כובע הטמבל הצברים אלא חובשי הכומתה. "כל העם צבא וכל הארץ חזית" היתה לא רק סיסמא מדינית, אלא גם מגמת האופנה הבולטת ב-67'. הסלבריטאים החדשים נולדו באותה מלחמה; הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הבטחון משה דיין וכמובן, סמל המלחמה: הצנחנים הדומעים אל מול אבני הכותל.


  הצנחנים הדומעים. צילום מסך; מתוך צו האופנה, ערוץ 1
מדי צה"ל הפכו באחת לקוד הלבוש הכי נכון בכניסה למועדונים ושימשו כסמל סטטוס גברי ונחשק. ביקשו מהם להופיע באירועים לבושים במדים. כוח ובטחון היו ערכים חשובים באותה עת ומיד הפכו את הגבר הלובש אותם לסקסי ומושך. המדים הופיעו בכל מקום, אפילו בחתונות. המדים היו פשוטים ללא הרבה סמלים, המשך ישיר של האתוס הצברי והישראלי, של קולקטיב. לא היה הבדל בין מדי א' של חייל בסדיר לבין חייל בדרג גבוה- אותם מדים. 
כוח ובטחון, סמל סטטוס
בתחילת שנות ה-70 הוכנסו לשימוש ניסיוני מדי חורף חדשים, יחד עמם הוכנסו לארון החיילים מעיל הדובון ונעל צבאית, שבה הסוליה יצוקה לתוך הנעל העשויה עור. ב 78' בוטלו מדי החורף המגרדים ומדי הקיץ הפכו למדים הקבועים, בתוספת סוודר ומעיל דובון בחורף. בסוף העשור התמנה רפול לרמטכ"ל והכניס תקן המחייב את החיילים לחבוש כומתה על הראש עם מדי א'. תקן זה, אגב, נעלם אחרי כמה שנים.

רא"ל דוד אלעזר (במרכז), עם הדובון ברמת הגולן 
בשנות ה-80, לאחר מלחמת לבנון, הוצבו חיילים בגבול הצפון הקפוא, וכך הונפקה החרמונית. הצנחנים זכו בסוודר הטלאים, שהפך להיסטריה אופנתית וחלחל אט-אט לכל החילות. ב-1988 פרצה האינתיפאדה, ולשיפור מורל החיילים הוצעו מדי ייצוג חדשים שכללו ירכית צמודה ולחיילות חצאית צמודה יותר. שנים אלה התאפיינו במודעות אופנתית גבוהה אצל החיילים, ובעיקר החיילות – שכדי להשיג מכנסי באגי אופנתיים ביקשו מדים ענקיים שאותם הצרו אצל תופרת. דבר שגרם לעודף של מידות קטנות על המדפים, על כן הצבא ניסה להשתנות בהתאם והכניס מכנסי פנסים. אך שיקולי מלאי הובילו את המכנסיים למדפים רק שנתיים מאוחר יותר כשמכנסי הבאגי כבר יצאו מהאופנה.

בשנות ה-90 התקבלה החלטה על שינוי מהותי: במקום בדי כותנה קשים ובלתי נוחים ייתפרו המדים כולם מבדי דקרון קלילים. משרד הביטחון מחליט לרכוש בדי דקרון לתפירת מדים לחיילי צה"ל מארה"ב הזולים יותר מרכישתם בארץ, ולשלם עבורם מכספי הסיוע המוענקים לידינו מארה"ב. ההשלכה בארץ חמורה- 100 עובדי כיתן מפוטרים. הצבא חסך כסף והחיילים זכו במדים נוחים – מה שהיה נחלת אנשי הקבע הפך לנחלת הכלל.
מדי דקרון שכולנו מכירים
גוונים נוספים צבעו את המכנסיים והחולצות, ומכנסי הצנחנים עם הכיסים הצדדיים כבשו את כל החילות ונכנסו לתקן הכללי. כך בוטל סופית הבידול של אנשי הקבע. בעקבות משבר משאבים קשה שפקד את צה"ל, החל חסכון בתחום רבים. בין מכלול הצעדים הוחלט לבחון מחדש את שק החפצים המוענקים לחיילים; הסנדלים והחצאיות שחולקו לחיילות הוצאו משימוש, לחיילי העורף הוחלט לספק רק זוג נעליים אחד במקום שניים ועוד. באמצע שנות ה-90 החל תהליך של עיצוב ותכנון מדים חדשים לאנשי הקבע, אולם מסיבות מלאי לוגיסטי, תכנון וייצור, נדחה מועד ההחלפה לתחילת שנות האלפיים. היה ניסיון לבדל את אנשי הקבע מחדש בעזרת שרוולים ארוכים, ירכית חיצונית וגם גוונים חדשים. בשנים אלו נפרד הצבא משני פריטים איקונים נוספים: מעיל הדובון והכומתות הנשיות.

המדים כיום ממשיכים להתפתח ולהתעדכן בהתאם לצו האופנה, לשינויים טכנולוגיים ולמשאבים הכלכליים. השינויים אינם תכופים, אך מפתיע לגלות כי המודעות לנושאים אלה גבוהה. כך לדוגמא שונתה גזרת מדי החיילות לגזרה נמוכה, החיילים שמנהלים אורח חיים טבעוני מורשים לנעול נעליים ולחבוש כומתות שלא באות מהחי.

סוודר ונעליים טבעוניים
חיילות מורשות לגלח את שיער ראשן על פי רצונן ופתאום ישנה מודעות לנראות הטכנולוגית, כך למשל חל איסור על חיילים להרכיב אוזניות גדולות מאחר ומשנים את הנראות האחידה. כמו כן לפני כשנה נסגר המפעל לייצור הנעליים הצבאיות "בריל" בעקבות קיצוץ בתקציב הבטחון. צה"ל במקום החל לרכוש את נעלי החיילים מארה"ב.

נעלי צבא הם אפנתיות. בארץ פחות. משמאל נעלי בריל
מדי הצבא מושפעים מהאופנה ומשפיעים עליה חזרה, ולא רק בישראל. אופנת הרחוב העולמית נוהגת לשלב אלמנטים צבאיים בסגנונה, אך יש להודות כי בארץ הם נשארים לרוב מחוץ למלתחה, כנראה בגלל ריבוי המדים ברחוב והצורך להפריד בין חיילים לאזרחים בעלי סטייל. בתוך הצבא עצמו, לעומת זאת, משמשים המדים כסמל מעמדי. כך הפכו נעלי צנחנים, מעיל דובון, סוודר אמריקאי, דגמ"ח אמריקאי ומדי ב' משופשפים המזוהים עם מראה קרבי, לפריטים מבוקשים. 

יום עצמאות שמח!

שלך בידידות,








יום ראשון, 19 באפריל 2015

איך להתלבש כמו... הומר סימפסון

היום לפני 28 שנה הם הגיחו לחיינו בתוכנית המערכונים של הבדרנית טרייסי אולמן. 1987, סרטון הלילה טוב של משפחת סימפסון  הניב עוד 47 סרטוני מערכונים. עם קצת שינויים קוסמטיים הדרך לספין אוף משלהם היתה קצרה ובשנת 1989, עלתה לאוויר סדרת הטלוויזיה המצליחה שעד היום נחשבת לסיטקום המשפחתי הכי נחשב בארצות הברית. היום הפוסט מוקדש לאבי המשפחה.


משפחת סימפסון אז והיום
איך להתלבש.... כמו הומר סימפסון.

הומר יוצא דופן בשגרה הפרברית. האמנם?
מה כבר ניתן ללמוד מדמות מצויירת? באופן מפתיע הוא אחת הדמויות הכי עגולות על המסך הקטן. הוא עבר כברת דרך התפתחותית וניתן לראות את השינוי הפנימי והחיצוני שלו על המסך. 
האבולוציה של הומר, משמאל לימין 1987 ,1989, 1990
הומר, הוא סטריאוטיפ מהלך על אנשי מעמד הפועלים האמריקאי: הוא פשוט, קירח, סובל מעודף משקל, לא מוכשר, מגושם, עצלן, שתיין כבד,אימפולסיבי ואף בעל נטייה להתקפי זעם, הוא לא כל כך נקי ולא מבריק במיוחד; נקודות פתיחה לא מושכות במיוחד, אך עם זאת, הוא ביסודו אדם הגון, נאמן ומסור למשפחתו. למרות שגרת הצווארון הכחול הפרברית של חייו, הוא יוצא דופן בסביבתו. באיך שהוא תופס את עצמו ואיך הסביבה תופסת אותו.

הוא אינו גבר נאה וגם לא רזה, אפילו די וולגרי, הוא לא התברך בשיער שופע (שתי שערות אם נודה על האמת) ואף חוטא בתסרוקת המלווה בריבית. הוא כל הזמן לובש את אותם הבגדים, חולצה לבנה ומכנסיים כחולים ולא ממש עושה רושם שאכפת לו. אז עם כל המגרעות החיצוניות הללו כיצד עדיין ניתן לקבל ממנו השראה אופנתית ואף לקחת ממנו דוגמא? 

הומר הבין מזמן שהדרך היחידה להיות מאושר עם עצמו היא לאמץ לחיקו את משמניו. הם חלק ממנו ואל לו להתבייש בהם. נושא את בטנו בגאווה ואף מטפח אותה (בירה כבר אמרתי?).  
נעים מאוד, שמי הומר ויש לי כרס בירה ואני גאה בה!
הוא אינו חושש לגבריותו ולהתנסות בסגנונות לבוש שונים תוך שהוא תמיד נאמן לעצמו ולחוק מספר אחד שלו בתחום הלבוש- נוחות מעל הכל.


הוא כלה יפה?
מדגמן גלבייה. משמאל לימין: "אני מחפש משהו רחב, אוורירי ונוח ליום הראשון בעבודה";"נמאס לי מכל הבדיחות הסטראוטיפיות שלכם!" בהמשך גם נשבע להוכיח לכולם כי יראה לעולם כי אנשים שמנים הם אינם עצלנים ואף עושה זאת כאשר מציל את ספרינגפילד מדליפה גרעינית.
הנוחות והנינוחות של הגבר העובד, ערכים שיש לאמץ ואף לחגוג 
להומר תלבושת אחידה חולצה לבנה קצרה עם צווארון בשעות הפנאי ותוספת של עניבה לעבודה בשילוב עם מכנסי ג'ינס כחולים. 


הומר מבין כי ללבוש יש השפעה על איך שהסביבה מתייחסת אל האדם, וכי אם להיות חריג בנוף, אז להיות חריג מבחירה ומתוך מודעות.

"Marge, I can't wear a pink shirt to work. Everybody wears white shirts. I'm not popular enough to be different!"

מארג' אני לא יכול ללבוש חולצה ורודה לעבודה, כולם לובשים לבן. אני לא פופולרי מספיק כדי להיות שונה.
הוא אף יודע להתאים את לבושו לאירועים רשמיים ורשמיים פחות, דבר שאני לא יכולה לומר על הרבה גברים שאני מכירה .
מימין לשמאל, חליפה בגוונים של כחול, כפתור אחד שינוי עניבה, טוקסידו שני כפתורים- חבל שמכופתרים יחד עם עניבת פרפר, מעיל קז'ואלי ירוק שמשלים את גוון עורו הצהבהב, ג'קט ספורט טוויד כתום מעל התלבושת האחידה ווסט עבודה מעל התלבושת האחידה
הומר מודע לעצמו, הוא מודע למימדיו ולחסרונותיו, אך עם כל אלה הוא מרגיש בנוח ואינו חושש להציג את עצמו לראווה הן בהתנהגותו והן בלבושו או במערומיו. וזה משהו שהייתי ממליצה לכולם- להיות מודעים ולהרגיש בנוח.
שלך בידידות,


יום חמישי, 16 באפריל 2015

מנהרת הזמן עם... החייט מספר אחת של אמריקה- מרטין גרינפלד.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אינספור סיפורים כבר סופרו וכנראה שעוד אינספור סיפורים יסופרו, על שנספו ועל שניצלו. על פני השטח, התעסקות בבגדים יכול להיחשב כדבר שיטחי, אך לא פעם אני רואה את הכוח שהם מעניקים ללובש אותם. הפוסט היום מוקדש לניצול שואה, אשר חווה על בשרו את כוחו של בגד. זהו סיפורו המדהים של מרטין גרינפלד. מנהרת הזמן במלחמת העולם השנייה.


מרטין גרינפלד
מרטין גרינפלד, 87,  הוא החייט הכי ידוע בארצות הברית והבעלים של מותג החליפות הידוע והאריסטוקרטי של ארצות הברית "Greenfield Clothiers". חליפות מחויטות בעבודת יד. כולם עברו תחת סרט המדידה שלו. הוא השאיר פתקים עם עצות בחליפות של אייזנהאואר, תפר חזייה חסינת כדורים לג׳ראלד פורד, חיטט בארון הפרטי של קלינטון ומנע מהבנות של אובמה ללעוג לו. זהו סיפור מסע של ניצול שואה שאסף את השברים, ובנה עבורו ועבור משפחתו עתיד חדש וחיים מלאי הצלחה.



1944, מקסימילאין גרונפלד (כך נקרא אז), היה נער מאוד שובב, ועל כן, נשלח על ידי אביו לחיות עם קרובי משפחה בבודפשט. מקסימילאין, הנער המתבגר, החליט לחמוק מבית קרוביו והלך לחפש עבודה, אותה מצא במוסך כמכונאי. המוסך הממוקם במרכזו של בית בושת, שם השכיר הנער חדר ותיקן את מכוניות המוסד. לאחר זמן מה הגיע האב לבקר את בנו ולבדוק כיצד התאקלם בבית קרוביו, אך לתדהמתו גילה כי כל הזמן שחשב שבנו בבית קרוביו, זה שיקר לו ובילה את זמנו בחברת זונות. הגילוי המרעיש קרה כאשר הובהל לאסוף את בנו מבית חולים מאחר וזה קיבל כוויה בידו, בעת ביצוע תפקידו כמכונאי. האב המאוכזב אסף את מרטין חזרה עמו לעיירה פאבלובו שבצ'כוסלובקיה, על מנת לתכנן את בר המצווה של הנער שמעולם לא נחגג מאחר ושהה בבודפשט והנער בן 15. 



תמונה משפחתית, תחילת שנות ה 30. מרטין באמצע. אחיותיו, אחיו (שעוד לא נולד בעת צילום התמונה) והוריו לא שרדו.
כמה ימים עברו מאז שהחזיר האב את הבן הביתה והיחסים בין השניים עדיין מתוחים. את תכנוני הבר מצווה קטעו הגרמנים כאשר פשטו על בתי היהודים בעיירה, גם על בית משפחת גרונפלד. העמיסו אותם על קרונות בקר ופרקו באושוויץ. אחיו בן החמש, אביו והוא, הופרדו משתי אחיותיו ואימו, אותם לא ראה עוד. בזמן רישום האסירים במחנה הריכוז, הפקיד הנאצי שאל האם יש למישהו ניסיון בסחר ואביו של מרטין עדיין פגוע ממעשה בנו הבין כי יש באפשרות בנו לנצל את הידע שרכש. והצהיר כי האסיר A4406 הוא מכונאי מוכשר ביותר, כך הועבר גרונפלד למחנה בתור "בונה". אביו במעשה זה ציווה לו את החיים ואף השאיר אחריו צוואה בת משפט "המשך לחיות ללא ייסורי מצפון, הקם משפחה ובכך תשמור על זיכרנו״. שני חיילים ניתקו אותו מאביו ויותר לא ראה אותו ואת אחיו.

תפקידו של הנער במחנה היה לכבס ביד את בגדי השומרים. גרינפלד מספר כי מאחר והיתה להם עוזרת בבית ילדותו, לא ידע בכלל כיצד לכבס והוא למד בדרך הקשה. הוא מספר כי יום אחד כאשר עבד במכבסה והבריש את חולצת איש האס־אס, הוא הבריש במרץ עד שקרע את צווארונה. הוא אינו זוכר את מילות הזעם של הקלגס, רק את אלתו. לאחר שכתש את גבו, השליך בפניו את החולצה הפגומה והלך. אסיר אחר אסף אותו ולימד אותו לתפור את החולצה, זה היה שיעור החייטות הראשון בחייו, הוא תיקן את החולצה ולבש אותה מתחת למדי הפסים. מאותו יום הלאה, יחס האס־אס כלפיו היה פחות חייתי. הוא יכל להתגנב למסדרונות בית החולים שם יכל לגנוב אוכל ולהשביע את רעבו. פתאום הוא היה ל״מישהו״. מישהו שאין הורגים. הרי אחד משלהם "תרם" לו את חולצתו. גרינפילד הנבון יצר לעצמו מלתחה נוספת כאשר השחית עוד 3 חולצות מדים של חיילי אס אס. "מהיום ההוא למדתי שבגדים הם כוח", אומר מרטין גרינפילד, "לא רק עושים את האדם, גם מצילים את חייו".

ינואר 1945, נשמעו רעשי מלחמה מחוץ למחנה, האסירים הובהלו מחוץ למחנה והחלו בצעדה. איש גסטאפו כפה על גרינפלד לסחוב לו את תיק הגב שלו, והנער החכם הצליח להגניב מתוך התיק קצת ויטמינים, לחם וסלמי אותם חילק בין חבריו והספיק להשליך את התחמושת שלו. איש הגאסטפו חיפש את הנער החצוף שגנב ממנו, אך חבריו עזרו לו להתחבא בתוך תעלת שלג והוא שרד שם, בין היתר בגלל עוד 4 שכבות המדים שלבש תחת מדי האסיר. הצעדה המשיכה בלעדיו, כשיצא נתפס והועבר לבוכנוואלד בגרמניה.


בוקר אחד יצא לווימאר הסמוכה כדי לתקן נזקי הפצצות של בעלות הברית. האסירים עצרו בבית ראש העיר, בחצר היתה מכונית מרצדס שחורה ונוצצת. בבית ראש העיר תיקנו נזקים במרתף הבית. מרטין גילה כלוב עם שני ארנבים תחת ההריסות. שם מצא עלה חסה מרקיב וגזר לח, אותם החל לאכול בתאווה. פתאום הגיחה אשת ראש העיר ששאגה עליו כי הוא גונב את האוכל של הארנבים שלה. הוא ניסה להסביר כי שלף אותם מבין ההריסות, אך היא המשיכה בשאגותיה ״חיה שכמותך״. אלתו של חייל המשמר לא איחרה להגיע ופערה ערוצי דם בגבו. כשראשו התערפל עוד הספיק להבטיח לעצמו: כי ינקום רגע זה וכי עוד יחזור להרוג את אותה אשה אשר הפגינה כל כך הרבה אכזריות כלפיו. מטרה מפוקפקת שהחזיקה אותו בחיים ועזרה לו לשרוד.

11 באפריל 1945 בשעה 11:00 שמע את קולם המתוק של טנקי הגנרל פאטון. למחרת, 12 באפריל 1945, ראה את הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של צבא הפלישה וקליינט לעתיד. הוא חופשי. כעבור יום, נאמן לשבועתו לנקום, הלך לבית ראש העיר .את אשת ראש העיר מצא אוחזת בתינוקה ומתחננת על חייה. מרטין מספר כי ראה בעיני רוחו את אמו מחזיקה את אחיו הקטן, וכי לא רצה להפוך למנגלה, מעשה של חמלה ואנושיות, שעזר לו להשתקם. הנער לקח את המרצדס השחורה שלה ויצא לסיבוב ניצחון. המון שנים אחר כך שמע שהתאבדה ושמח שלא הוא נטל את חייה.



1946, מרטין גרינפלד (במרכז) במחנה פליטים בווסבורג גרמניה, זמן קצר לפני שהיגר לארה"ב
כמו אנשים רבים מרטין גרינפלד הזמין חליפה חדשה כשחייו החלו להשתנות. את ההזמנה הזו עשה מיד לאחר שחרורו ממחנה הריכוז. שתי חתיכות לטובת החליפה ושתיים כתשלום בעבורה.
1946, מרטין מקבל מכתב מבולטימור אשר משנה את חייו. השולח, אירווינג ברגר, דודו מצד אמו המנוחה. הוא מעולם לא שמע עליו, אך הדוד לוחץ עליו לבוא לארצות הברית. גרינפילד נענה בחיוב. הוא המשפחה האחרונה שנותרה בחיים. ספטמבר 1947 יצא על הספינה ״ארני פייל״ מברמרהאפן לניו יורק. בכניסתו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא חש שכיהודי הוא נולד מחדש, צעיר, חזק ומשתוקק. מוכן לטרוף את העולם החדש. דודו רכש לו חליפת GGG- בית המלאכה של האחים וויליאם, מני ומוריס גולדמן אשר בזמנו נחשבו למותג החייטות הכי נחשק. עם החליפה הגיע לראיונות עבודה, ללא ידיעת השפה האנגלית. אך לגרינפילד היה ברור שהחליפה המשובחת תדבר בשמו.


1947, מתוך קטלוג המותג GGG 
מקסימיליאן גרונפלד שינה את שמו למרטין גרינפילד והתקבל לעבודה ב-GGG בזכות אותה התנסות אכזרית באושוויץ. הוא התחיל מלמטה. למד את כל מקצועות החייטות. בחירת הבדים, גזירה, תפירת כיסים פנימיים, תפירת כיסים חיצוניים, גיהוץ. חייו במחנות לימדו אותו שככל שאתה יודע יותר, אתה שורד יותר.  האחים גולדמן לקחו אותו תחת חסותם ואט אט מתפקידים זוטרים הפך לחייט שהוצמד לכל הלקוחות החשובים ביותר. אנשי קולנוע, שחקנים אתלטיים ופוליטיקאים ביניהם אדוארד ג' רובינסון, סמי דיוויס הבן, גלן פורד, לנה טרנר, מרטין סקורסזה ואדי קנטור.

באמצע שנות ה- 70, בעקבות קשיים כלכליים כשאר העסקים בברוקלין, החליטו האחים גולדמן לסגור. 30 שנה עבד אצלם גרינפילד והחליט לקנות את העסק מהם. הוא לווה כסף בריבית גבוהה מהבנק ופתח מחדש את העסק, לצד לקוחות מפורסמים שנשארו נאמנים לחייט, הוא ייצר לפירמות אחרות ואחר פתח את המותג על שמו. 

גרינפילד לא מדבר על לקוחותיו בפומבי עד אשר הם מציינים כי הוא ייצר להם את חליפתו, כיום בין לקוחותיו ניתן למצוא את השמות הכי גדולים בעולם, החל מנשיאי ארצות הברית- אייזנהאור, קלינטון, אובמה, מזכיר המדינה לשעבר ומשפחתו- קולין פאוול, ראש העיר לשעבר של ניו יורק- מארק בלומברג, שחקנים כפול ניומן, ג'יימס ספיידר לסדרה הרשימה השחורה (מרטין אף הבליח בעונה הראשונה כחייט של רדינגטון), סטיב בושמי, שחקן הכדורסל קווין דוראנט ועוד.


קיר הלקוחות של גרינפילד משמאל פול ניומן
מתוך הרשימה השחורה, עונה ראשונה פרק 7. סט הצילומים במפעל של מרטין. ג'יימס ספיידר ומרטין גרינפלד
פברואר 2015, קווין דוראנט בחליפה של גרינפילד על שער GQ
מימין סטיב בושמי יחד עם גרינפילד
המפעל של גרינפילד במרוץ השנים, חווה קשיים כלכליים רבים, אך מרטין תמיד התעקש לא לסגור ולא להעתיק את המפעל או את הייצור למקום אחר. הוא דוגל במלאכת חייטות כשל פעם, עם עובדים מברוקלין, קשיי יום ומהגרים בעצמם כפי שהוא היה. שני בניו הפכו לשותפיו והם עובדים יחד עמו בעסק המשפחתי.


גרינפילד ובניו ג'יי 56 וטוד 54, במפעל, וויליאמסבורג ברוקלין
פוליטיקה היא השואו ביזנס של המכוערים. קובע מרטין. מאז ימיו ב-GGG, עשה הכל כדי שהפוליטיקאים לא ייראו כגיבן מנוטרדאם. הראשון שלו היה הנשיא אייזנהאואר. זה שנתן לו חיים חדשים בבוכנוואלד. גרינפילד החליט שיגמול ל״אייק״ לא רק בחליפה מוקפדת, אלא גם בעצה טובה בעת משבר סואץ (אוקטובר 1956), הטמין פתק בבגד שתפר לו, כתב: ״אדוני הנשיא, עשה טובה לי ולך ושלח את שר החוץ (ג'ון פוסטר דאלס) לשבוע חופש. המלחמה תסתיים בלי שאף אמריקאי ימות והתעלה תהיה פתוחה לכל. אני אומנם יהודי, אבל ליהדותי אין קשר לעצה שאני נותן לך״. את הפתק הטמין בחמישה כיסים ליתר בטחון. אחד מעוזריו סיפר לו שפעם אמר לו הנשיא: 'יש איזה חייט מברוקלין שמנסה ללמד אותי איך לנהל את מדיניות החוץ'.
על אף הפתק ב-1974, ביקש הבית הלבן חליפה עבודת יד עבור הנשיא הנכנס ג'ראלד פורד. אז, עדיין כעובד של GGG, גרינפילד אחז במחט והתבקש על ידי אנשי הרשות החשאית לתפור דיסקיות מתכת בחזיית חליפת שלושת החלקים כדי להפוך אותה לחסינת כדורים. פורד שרד שני ניסיונות התנקשות, אך מעולם לא לבש את החזייה חסינת הכדורים שגרינפילד תפר למענו.

1993, גרינפילד וקלינטון. עד היום תופר לו חליפות
1993, דונה קארן הלבישה את הגברת הראשונה, והמליצה לה על גרינפילד בשביל הנשיא. ביל קלינטון הוא הנשיא הראשון שמרטין מדד בבית הלבן. חוייה שנחקקה בזכרונו מאחר ובאותו בוקר התרסק מטוס צבאי והנשיא התעכב שעות. גרינפילד בלי בושה הל לנבור בארונו של הנשיא על מנת להבין את סגנונו. לתדהמתו גילה חליפות קצרות מעור וחליפות ספורט- גרדרובה מגוחכת לכשעצמה ובטח לנשיא ארצות הברית. לבסוף קלינטון הגיע וחשף בפניו את בגדיו. מרטין התאפק שלא לפרוץ בצחוק. "הגיע הזמן לבנות לך גרדרובה נשיאותית, ואני ניגש מיד למלאכה, אעניק לך נוחות בסגנון דונה קארן, אבל עם מראה נשיאותי" כחצי שעה נדרשה ל־27 המדידות ההכרחיות וקלינטון החווה: "לא ידעתי שמדידות אורכות כל כך הרבה זמן". אחר כך הוסיף: "מה הסיפור הזה עם הפתקים ששתלת בכיסיו של אייזנהאואר?". מרטין חזר באוזני הנשיא על אותו הסיפור, וקלינטון צחק שוב ואמר:"אם תרצה פעם לומר לי משהו, אתה לא צריך להשתמש בפתקים. הנה מספר הפקס שלי". גרינפילד ישתמש במספר הזה כמה פעמים. בעיקר כדי ללמד את הנשיא איך לקשור עניבה ואיך להתנהל עם חליפת טוקסידו.
גרינפילד ובניו בבית הלבן עם אובמה
גרינפילד תפר כל חליפה שלבש הנשיא אובמה מאז פברואר 2011. אבל הכל התחיל ארבעה חודשים קודם לכן. מישל אובמה חיפשה חייט ראוי לבעלה, ויועץ האופנה שלה המליץ על גרינפילד. אלא שלבית הלבן היה תנאי אחד: שהחייט מברוקלין לא יגיע למדוד את מנהיג העולם בבית הלבן. במקום זה, כך הציעו, יעתיק גרינפילד את אחת החליפות של הנשיא. גרינפילד רתח. "תענה לבית הלבן", ציווה על בנו ג׳יי, "שמרטין גרינפילד לא מעתיק חליפה של אף אחד. להפך. כולם מעתיקים ממרטין גרינפילד". ג׳יי, תמיד דיפלומט, ריכך את הנוסח והתשובה נחתה ב־2 בנובמבר 2010: "הנשיא ישמח לקבל את מיסטר גרינפילד ובניו במעונו". הם נפגשו לראשונה במשרדו הפרטי של הנשיא בקומה השלישית. אובמה הראה לו חליפה איטלקית ואמר: "כזאת אני רוצה". גרינפילד השיב: "לא תקבל כזאת, אלא אחת הרבה יותר טובה". לכבודה פיתח חוטי תפירה בגוונים מיוחדים של אדום, כחול ולבן. הוא מסר את העבודה כעבור כמה חודשים, והעוזרים דיווחו: "הבוס אוהב אותה". עד כדי כך שהזמין עוד אחת שלבש בביקור בארמון בקינגהאם. אחר כך הזמין עוד ארבע. הפגישות הולידו אינטימיות מסוימת בין הנשיא לחייטו. "בנותי, סאשה ומליה צוחקות על מכנסי החליפה שלי", התלונן, "לדעתן, הקפלים שלאורכם מזקינים אותי. אפשר לעשות משהו?". גרינפילד צייד את הנשיא במכנסיים אופנתיים ללא קפלים.
חליפה טובה עושה את כל ההבדל
מרטין למד על בשרו כי לבגד יש כוח ויכולת לספר סיפור. הוא ממליץ לכל גבר שברשותו יהיו שתי חליפות. אחת אפורה והשנייה בכחול נייבי. איתם, הוא מסביר, ניתן לעשות הכל. להחליף את החולצה והעניבה ולשחק בין הצבעים של הג'קט ושל המכנסיים. חליפה טובה עושה את כל ההבדל.

את בר המצווה לבסוף חגג בגיל 80.  "שרדתי", אמר בדרשתו, "בגלל שאלוהים רצה שאשרוד ואולי הייתי פשוט בר מזל". כששב למקומו יישר את חליפת הפסים האפורה, היטיב את עניבת התכלת והבין שלפעמים החיים גדולים מכל מידה של בן אנוש.

לזכור ולא לשכוח,
שלך בידידות,



פוסטים פופולאריים