מנהרת הזמן עם ... אורי זוהר

הרבה נכתב על מושא הפוסט של היום, עם נסיון לזקק את מהותו כאחד היוצרים המרכזיים והמשפיעים בתרבות הישראלית. על יצירותיו ועל מה שהניע אותו ביצירה עצמה. חיי זוהר של סקס סמים וקולנוע הובילו אותו בסוף שנות השבעים, לחזרה בתשובה ונטשית חיי הזוהר. הוא אחד בעלי התשובה הכי ידועים בארץ, אשר לא מתבייש ומתכחש לאדם שהיה. אתמול חגג 80 שנות קיום.

מנהרת הזמן עם... אורי זוהר.

זוהר ומציצים

זוהר, ילד להורים מפולין, גדל בתל אביב והיה נער בעייתי, אשר אהב לעשות הרבה בלאגן בבית הספר. את רוב האנרגיות מחוץ לכתלי בית הספר השקיע בתנועת "השומר הצעיר", משם אימץ מראה אשר ליווה אותו עוד מימים אלא ועד לרגעיו האחרונים בחייו החילוניים. בשנים של חברת "אתא" כאשר כולם לבושים כמעט אותו הדבר, חאקי, לבן, כחול בצורה מדוגמת ומסודרת- מכנסיים קצרים וסנדלים. זוהר מרדן מטבעו לבש את המדים, אך מרד גם בדרך אשר היה נהוג ללבוש "מדים" אלו- כאשר בחר ללבוש חולצה, לבש את החולצה המכופתרת, פתוחה למחצה בצורה מרושלת, מבלי להכניסה לתוך המכנסיים.

אחת הבדיחות שזוהר אהב לספר היתה בעצם שאלה, שדי העידה על חיפושו המתמיד גם לאהבת הקהל: "תגידו, אני יפה? ולמה אני שואל את זה? כשהייתי קטן הייתי ממש מכוער. כל כך מכוער שכשהלכתי ברחוב עם אמא שלי, אנשים היו מסובבים את הראש ועוברים לצד השני. פעם אחת אמא שלי ממש בכתה מזה, אז איש אחד בא וניחם אותה: לא נורא גברת, אל תבכי, החיים יפים. תרשי לי להזמין אותך לבית קפה, נזמין לך עוגה, וגם לקוף אני אקנה בננה". עם הזמן הבדיחה נעלמה, וכל מה שנשאר ממנה זו שאלה אחת - "אני יפה?". זוהר לא הסכים לרדת מהבמה מבלי לשאול את הקהל את השאלה, שהפכה לסמל המסחרי שלו.

אני יפה?

כל סרטיו כבמאי כשלו באקרנים והקהל לא חיבק ולא הגיע. כמעט בכל יצירותיו נעזר בחבורתו התל-אביבית בוהמיינית- "לול" שכללה את אריק איינשטיין, שלום חנוך, צבי שיסל, יהונתן גפן, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ועוד, ההומור של "לול" היה חדשני ובועט, שטותי וסאטירי. בין לבין  שזרו שירים של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שהפכו לקלאסיקות ("אמא אדמה", "אני ואתה נשנה את העולם", "למה לי לקחת ללב" ועוד). אך הקהל לא הבין אותו. לפחות לא בזמן אמת. רק סרט אחד של זוהר, הצליח באקרנים. למרבה האירוניה היה זה סרט ללא חבורת "לול" כזה שזוהר בכלל לא רצה לביים מאחר והיה בשלבים מאוחרים של חזרה בתשובה. היה זה סרטו האחרון. "הצילו את המציל" מ- 1977. גם בסרט זה הופיע במדים הקבועים שלו. מכנסיים קצרים וסנדלים. 

בשנת 1977 עם הצלחת "הצילו את המציל" הפך למלך הרייטינג, כאשר הנחה את התוכנית "זה הסוד שלי", סחף את הקהל באלתורים ובבדיחות וכמובן פתח כל פרק בשאלה החשובה לו מכל: "אני יפה?".

זה הסוד שלי

לקראת סוף שנות השבעים הגיח גם בפרסומות, ביניהם פרסומת לסיגריות של טיים, אך מראהו החיצוני לא יכל לבלבל, זוהר כבר עם כיפה שחורה וגדולה על ראשו.

זוהר בתשובה

בהדרגתיות נעלם מהבמות והמסכים. כשבשנת 1977 פרש סופית מעולם הבידור והחל ללמוד בישיבות "אור שמח" ו"אדרת אליהו" של הרב יצחק זילברמן, המשוייך לזרם החרדי ליטאי. הוא התמסר לעולם התורני ועד היום מנסה לקרב חילונים אל היהדות. 

גם את הלבוש החרדי אפשר לקטלג כ"מדים" כאשר לכל זרם מאפיינים היחודיים רק לו. הלבוש בזרם הליטאי מתאפיין בפתיחוּת יחסית לחיים המודרניים. פתיחות שבאה לידי ביטוי בסגנון לבוש פשוט ומודרני הכולל כיפה שחורה, מגבעת שחורה, חליפה מודרנית הכוללת ג'קט קצר, מכנסיים ארוכים, ולעיתים וסט מתחת לג'קט (חליפה בת שלושה חלקים), חולצה לבנה, עניבה, נעליים שחורות עם שרוכים, גרביים לבחירתם, זקן מטופח ובדרך כלל קצר. הליטאים גם פתוחים יותר אל העולם החילוני (בהשוואה לקבוצות חרדיות אחרות) כך שהרבה מהליטאים יקנו את חליפותיהם ברשתות כמו זארה. לזרם זה מגבעת בשם קנייטש שהוא בעצם כובע פדורה שחור המתאפיין בקמט אחד מרכזי לכל אורך פדחת הכובע, מכאן נובע שמו- קנייטש שמשמעותו ביידיש קמט קטן. זרם זה מובדל משאר הזרמים גם מאחר ואנשי הישיבה בה נוהגים ללבוש בציציותיהן פתיל תכלת (אשר כבר לא נהוג ללבישה בזרמים אחרים).

זוהר בימיו החילונים לא פעם התלבש על פי המודה הקיימת- מכנסי פעמון (פאדלפון), חולצות מכופתרות עם צוואורנים ארוכים ומחודדים, סריגים וחולצות טריקו. לרוב גם לבש חולצות מפוספסות לאורך. דבר שאני בטוחה שלא עשה במודע, אך היטיב עימו שכן עם הבטן העגלגלה היה צורך לטשטשה...

יש הטוענים שזוהר היה לא עקבי, חיפש תשובה, השראה ומשמעות במקורות רבים. לכן ביים, שיחק וכתב גם בסגנון איטי ולירי וגם בקומדייה של נונסנס או בורקס. הוא חיפש קהל. כיום כאשר נחשב יוצר מוערך וגאון הוא מצא קהל, אך הוא מסתפק בקהל של אחד- אלוהים. אני חושבת שכפי שחיפש את עצמו ביצירתו והיה אף מבולבל, כך גם במראהו. לא מצאתי שום ייחודיות בגבר שהיה (ובטח שלא בלבושו החרדי כיום). לבש בגדים כי היה צריך, לא כדי להביע משהו. יצירותיו היו אומנותו, שם השקיע את כל מרצו.

 שלך בידידות,