גיבור ילדותי, עם מנעד ווקאלי מטורף, בעל חזות מחשמלת וסגנון אישי מתפרץ. הוא הרוק סטאר האולטימטיבי, הגלאם רוק בהתגלמותו. 24 שנים לאחר לכתו עדיין צובר מעריצים, עדיין זכור ומושר. לא אחת אמר "אחרי שאלך תעשו מה שתרצו עם המוזיקה שלי- אבל לעולם אל תהפכו אותי למשעמם". משעמם הוא ממש לא, ובעוד יומיים היה חוגג יומהולדת 69.
מנהרת הזמן עם... סולן להקת קווין ופרפורמנס בפני עצמו- פרדי מרקורי.
לבן של טוהר ואמת.
הקליפ רק חיזק את השמועות הרבות על מצב בריאותו הרעוע, עם איפור כבד ואנרגיות ירודות ורגועות שלא מתאימות לכוכב מרקורי.
הוא נפטר בשנת 1991 כתוצאה ממחלת האיידס והפך עם השנים, לאייקון הכי מוכר של המאבק במחלה, על אף שהצהיר על המחלה רק יום אחד לפני מותו. הוא שמר על מעמד הכוכב לכל אורך הקריירה שלו וגם לאחר מותו. לא רק בגלל המוזיקה האלמותית שלו אלא גם בגלל האופן שבו התאים את עצמו ואת חזותו לכל תקופה: אם בשנות השבעים פיזז על הבמות בשיער ארוך וטייטס הדוק לגופו, בשנות השמונים עשה תפנית חדה לחזות המצ'ואיסטית שהתאימה לתקופה, שכללה שיער קצר ושפם עבות.
הוא סיכם את מראהו במשפט אחד:
מנהרת הזמן עם... סולן להקת קווין ופרפורמנס בפני עצמו- פרדי מרקורי.
פרדי מרקורי נולד בחמישה בספטמבר תחת השם פארוק בולסרה (Farrokh Bulsara). הוא היה ממוצא פרסי, נולד בזנזיבר, גדל בהודו ועבר בשנות העשרה שלו להתגורר באנגליה יחד עם משפחתו בני הדת הזורואסטריות מהמוצא הפרסי, אשר עברה לזנזיבר מהודו בשל עבודתו של אביו. בצעירותו גדל אצל סבתו ודודתו ונשלח על ידן לפנימיה במומבאי (שנקראה אז בומבי), שם למד לנגן על פסנתר בגיל 11. בבומביי גם הופיע לראשונה על במה, עם להקתו The Hectics. הוא סיים את לימודיו בבית הספר העל יסודי "סנט מרי" ואז שב לזנזיבר. המהפכה באי בשנת 1964 הובילה את משפחתו להימלט לבריטניה, שם השלים פרדי תואר באמנות ועיצוב גרפי, הכשרה בה השתמש בעיצוב הלוגו המפורסם של להקת קווין.
 |
| לוגו קווין בעיצובו של מרקורי |
את חבריו ל"קווין" הכיר בשנת 1970. טים סטאפל, השותף שלו לחדר במכללה לאמנות, פרש מלהקת "Smile", בה ניגנו הגיטריסט בריאן מיי והמתופף רוג'ר טיילור. מרקורי הצטרף אליהם ובהמשך הגיע גם הבסיסט ג'ון דיקון. פרדי הפך להיות החבר הדומיננטי ברביעייה והוא זה ששכנע את חבריו לשנות את שם הלהקה ל-Queen.
 |
| חברי להקת קווין ומרקורי |
מצד אחד מרקורי היה מאוד קנאי לפרטיותו אך על הבמה היה חיה רעה ומוחצנת, עם תלבושות ססגוניות, אנרגיה מטורפת וסגנון אישי מובהק וברור, יחד עם רמז לנטיותיו המיניים. להקת קווין בהנהגתו של מרקורי, שמה דגש גם על המראה החיצוני. היא אימצה לעצמה תדמית ראוותנית עם תלבושות ססגוניות ומחוות תיאטרליות. מאפיינים חזותיים אלו באו כהשראה מכוכב רוק אחר שצמח באותה תקופה בזכות מאפיינים אלו, דיוויד בואי בדמותו כזיגי סטארדסט.
"I have fun with my clothes onstage; it's not a concert you're seeing, it's a fashion show."סגנונו וססגוניותו של מרקורי משפיעים על אמנים עד היום כאדם למברט, ליידי גאגא, קייטי פרי, רובי וויליאמס ועוד. הוא אהב להתלבש מוגזם- החל מביריות ועד לבגדי גוף צבעוניים וחושפנים, פייאטים, סטרץ', בדים דמויי עור, נצנצים, כל דבר שהוא מנקר עיניים. מאחר והשתייך לדת הזורואסטרית, תלבושותיו אופיינו בסמלים ובצבעוניות כמחווה לה.
לבן של טוהר ואמת.
צהוב של שמש ואור.
אדום של אש, מלחמה ועקביות.
סמל הברק הופיע הרבה בתלבושותיו סימל אנרגיה אשר אינה זקוקה למים או להזנה על מנת להתקיים.
אחד מסימני ההיכר של מרקורי היה השפם המטופח. השפם הגיע בעיקר מסיבה אסטטית שדי זרם יחד עם טרנד המאצ'ו מן בשנות ה 80. מרקורי נולד עם פגם של ארבע שיניים נוספות בלסת העליונה- אשר גרמו לה לבלוט החוצה ולהיות עקומה. לכן השתדל להסתיר את חיוכו, השפם עזר לו בכך והוא דאג לטפח אותו.
הוא היה גבר גבר, שלא הסתיר את גבריותו, חשף את שיער חזהו, וידע להראות הכי מאצ'ו שאפשר, עם משקפי שמש של טייסים, גופיות וג'ינסים.
אך מצד שני גם לא הפריע לו להראות את הצד הנשי שבו.
לקראת סוף שנות השמונים החליט כי אין מה להתבייש בשפמו והחליט להורידו.
עוד סימן היכר של כוכב מרקורי היה סטנד המיקרופון המקוצר, שבעצם היה תולדה של תקלת ציוד. בהופעה האחרונה עם אחת מלהקותיו הקודמות, Wreckage, הרים מרקורי את המיקרופון, אך החלק התחתון של הסטנד נשבר. חיית הבמה שבו התעלמה מהתקלה והוא המשיך את ההופעה עם החלק העליון בלבד. מאז אימץ את העניין והפך אותו לסמלו המסחרי.
1991 הוציא מרקורי יחד עם קווין קליפ לשיר "These are the Days of our lives", בקליפ נראה מרקורי כחוש וצנום מהרגיל, לבושו כלל חולצת אובר סייז מכופתרת שחורה שעליה לבש וסט צבעוני עם ציורי דיוקן חתולים. למרקורי היו שני חתולים שהיו יקרים לליבו בקליפ דאג להציג את אהבתו לחתוליו דרך הוסט. הקליפ אגב, היה הקליפ האחרון שהוא השתתף בו.
הוא נפטר בשנת 1991 כתוצאה ממחלת האיידס והפך עם השנים, לאייקון הכי מוכר של המאבק במחלה, על אף שהצהיר על המחלה רק יום אחד לפני מותו. הוא שמר על מעמד הכוכב לכל אורך הקריירה שלו וגם לאחר מותו. לא רק בגלל המוזיקה האלמותית שלו אלא גם בגלל האופן שבו התאים את עצמו ואת חזותו לכל תקופה: אם בשנות השבעים פיזז על הבמות בשיער ארוך וטייטס הדוק לגופו, בשנות השמונים עשה תפנית חדה לחזות המצ'ואיסטית שהתאימה לתקופה, שכללה שיער קצר ושפם עבות.
הוא סיכם את מראהו במשפט אחד:
"I dress to kill, but tastefully."
שלך בידידות,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה